את מותו של אלי לא יכולתי לשאת אז ברחתי. ברחתי מהחבר הכי קרוב שלי. מהחבר שנפשי נקשרה בנפשו. חבר לנשק, מהחבר שעבורו הייתי נשכב על כל גדר ומסתער על כל מחבל. מהחבר עבורו הייתי מסכן את חיי ללא היסוס בכל מארב בעזה ובכל מרדף בבקעת הירדן.
רק למותו לא יכולתי.
ואת כל זה לא תמצאו בבלדה או בשיר. גם לא בטקסי זיכרון או בתוכנית לזכר הנופלים. יש דברים שלא מדברים עליהם.
אבל אני בחרתי לספר.

קראו לו אלי טסלר. בחור גבוה, בלונדיני וחזק בצורה יוצאת דופן. שירתנו באותה יחידה, סיירת חרוב. צמודים היינו בליבנו ובגופנו. אין ספור מארבים אין ספור מרדפים אין ספור אימונים אין ספור לחימה. היינו לוחמים צעירים וחולמים ותיקים. בלילות חשוכים במחנות הפליטים בעזה רקמנו חלומות לעתיד. לאלי היו המון תוכניות. הוא היה חכם כל כך, וגם מאוהב כל כך, מאוהב עד כלות בחברה שלו והם היו זוג מדהים ביחד. קשר מיוחד, עמוק, נדיר.
בחופשות הקצרות נהגנו לנסוע בג'יפ פתוח מרצועת עזה לבית הוריו של אלי בירושלים. כך זכיתי להנות מהבית החם של אלי וממשפחתו. גם את חברתו הכרתי, וזה תמיד מרגש לפגוש את האנשים ששמעת עליהם כל כך הרבה בלילות האין סופיים בבסיס…
וכן ישבנו במרפסת ביתו בירושלים וחישבנו את דרכנו לחיים שאחרי. חיים מלאים, מסקרנים וכל כך מבטיחים לשני צעירים בני 21.
אלי החליט שמיד עם שחרורו הוא יתחתן, וכך היה. חודשים ספורים לאחר שהשתחררנו הם התחתנו. שבועיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום כיפור ואלי נהרג מפגיעה ישירה. את אלבום החתונה שלו הוא לא הספיק לראות.
מלחמת יום כיפור, כשאלי נהרג אני הייתי בחו"ל. מאבטח במטוסי אל על, אחי הבכור נפל בשבי המצרי. אני חוזר לארץ, בלב המלחמה המטורפת הזו, לתוך הכאוס, לתוך הידיעות היומיומיות על חיילנו הנופלים. לתוך השכול האישי והלאומי, לתוך מדינה שלעולם לא תחזור להיות כשהייתה.
ובתוך כל הכאוס הזה אני יודע שאלי נהרג ואחי אבי שבוי.

בהלוויה לא השתתפתי מפני שהייתי בחו"ל. גם בשבעה. לבית הקברות לא הלכתי. גם לא לבית הוריו. ולא לאלמנתו. יכולתי. הייתי אמור. הייתי צריך. היה ראוי. ולא הלכתי.
בהתחלה דחיתי. וכמה קל לדחות דברים שאינך רוצה באמת לעשות.
ובהמשך תירצתי. יש מלחמה ואחי בשבי והורי נאחזים בי.
ובסוף ויתרתי. כדור השלג עצר. נמס. ואני נעלמתי להם, לכולם. להוריו לאחיו לאלמנתו. וגם לעצמי- רק שאז לא הבנתי את זה. חשבתי שאפשר לברוח. חשבתי שאם אעצום את עיני כפי שעושים ילדים קטנים , הכאב יעבור. לא רציתי לראות לא רציתי להרגיש לא רציתי לדעת.
ואני בחרתי להיעלם
עשיתי משהו שאינו אופייני לי. נעלמתי. ברחתי. בגיל 21 ,בשיא כושרי הגופני וכוחי הפיזי- הנפש היא שאכזבה. אותה הנפש שלא חששה לאבד את חייה שלה בלחימה, אותה הנפש של לוחם בן 21, היא שלא עמדה בפני המוות של אלי, חבר לנשק שלי. הלב לא עמד בפני אובדן החברות. נפלתי וברחתי ואז התגלגלה לה הבריחה מעצמה. פעמים רבות שאלתי את עצמי למה. מדוע. איך עשיתי את זה. גילי הצעיר אינו ההסבר היחיד. היו לי חברים אחרים שנפלו ומהם לא ברחתי. מאלי כן. רק מאלי, דווקא מאלי.
ונראה היה לי באותם ימים שקל יותר להשאיר את מותו של אלי עמום עבורי. לא בית קברות, לא הורים לא תמונות לא אלמנה. לא מוחשי.
לא מת…

וכל השירים האלו על הרעות, וכל ימי הזיכרון והסיפורים שלהם וכל הארץ הזו רדופת הכאב והשכול והאחווה והלוחמים – כל אלו היו התזכורת המתמדת שלי שנעלמתי לאלי.
ועשיתי את הדבר הכי לא הרואי שיש. נעלמתי להם. ועל היעלמות כפי שכתבתי, לא נכתבו שירים.
ואז החלטתי להפסיק להיעלם.

לפני מספר שנים סיפרתי לבתי מאיה על הסרט "מרדף" שהכינו בצה"ל לצרכי הדרכה. השתתפתי בסרט וצפיתי בו פעם אחת בזמן שירותי. הסרט עסק בשיטות הלחימה במרדף והוקרן בפני יחידות מיוחדות לאורך השנים. לקראת יום הולדתי בתי פנתה לארכיון צה"ל והצליחה להשיג את הסרט שכבר לא היה מסווג. היא הכינה לי הפתעה.עם תחילת האירוע מודה שכשנתבקשתי לצפות במסך חשבתי נו, עוד מצגת…ואז הסרט. אני בן 20, משתתף ומפקד על חלק מהאירועים. אני צופה ומתרגש ואז זה מכה בי. פתאום אלי נגלה על המסך, 40 שנה אחרי, גופו הענק מופיע על המרקע, החיוך המוכר לי כל כך, נושא בידיו את מקלע המא"ג הכבד, כאילו היה זה אקדח צעצועים, פניו ברורות וחדות וצעירות כל כך, הייתי בהלם והיה לי ברור שאיש ממשפחתו לא ראה את הסרט הזה.
החגיגה הקטנה לכבוד יום הולדתי נדחקה לשוליים, ידעתי שאני הולך לסגור את המעגל הזה, מתנה גדולה מזו לא יכולתי לבקש לי.
למחרת באמצעות המחלקה הממונה על המשפחות השכולות במשרד הביטחון קיבלתי את מספרי הטלפון של אמו ואחיו של אלי. כבר באותו הערב הגעתי לירושלים .
מה שעבר עלי באותה נסיעה בת שעתיים לירושלים איני יכול לתאר. אני חושב שמול עוצמות כאלו של רגשות מאבדות המילים את כוחן, וקטונתי. ולכל זה מצטרף החשש, הפחד. איך תהייה התגובה לחבר שנעלם 40 שנה? ואיך אסביר את שאני מתקשה להסביר לעצמי 40 שנה?
המפגש עם משפחתו של אלי הייתה ארוכה ומרגשת. סיפרתי, הסברתי וכאבנו ביחד. אני מניח את המחשב על השולחן ומכין את אמו ואחיו לקראת הסרט ותוכנו, ואז כשהופיעה דמותו על המסך הם היו בהלם. היה זה אלי שלהם, כל כך הוא- בגודל טבעי בשר ודם, בדיוק כפי שהיה בגיל 20 . צועד ומחייך בדיוק כפי שהיה בחייו.שוחחנו ארוכות. עלעלנו באלבום החתונה שלו, אותו אלבום שאלי לא הספיק לראות בעצמו.
ולקראת צאתי הביא לי אחיו את אלבום השירות שאלי הכין . בעמוד הראשון הייתה תמונה אחת. רק אחת, של אלי ושלי יחד, הכותרת חבר לנשק.
ואם הייתי צריך תזכורת מוחשית לחברות העמוקה שלנו, התמונה סיפרה הרבה יותר מאלף מילים. זהו סגרתי מעגל בחיי.

ומחשבה אחרונה לסיום. אני בטוח שיש עוד סיפורים כמו של אלי ושלי. של חיילים, לוחמים צעירים המאבדים את החבר האהוב שלהם ולא יודעים איך להתמודד עם זה. הם יודעים מה מצופה מהם, ועדיין, לא עומדים בצפיות של החברה ולא באלה של עצמם. ואז נעלמים או בורחים או מתאדים- איך שתרצו לקרוא לזה. ואלו בדיוק אותם החיילים שהכינו אותם להסתער ,להוביל ולהגן על המדינה שלהם ועל החברים שלהם גם במחיר הנורא של אובדן חייהם. והם היו עושים זאת לו נדרשו לכך. אני יודע. אני הייתי שם. אבל מה שלא לימדו אותם זה להתמודד עם המוות של החבר שלך. זה שעד אתמול היה צמוד אלייך ואתה אליו ושהיה קרוב לנפשך יותר מכל אחד אחר. אז אולי אין בכלל דרך להתמודד ואולי יש דברים שלא ניתן ללמד ואולי יש התנהגויות שקורות ויקרו ולא נוכל לשנות. אדם בוחר בבריחה לעיתים. ואנחנו כחברה יכולים להיות פחות שיפוטיים ופחות ביקורתיים. הבורח, האמינו לי, סובל כמו אלה שנשארו. לא מומלץ אבל קורה . קורה וכואב.
ולאלו שעשו כמוני- לקח לי 40 שנה לחזור. זה יכול היה להיות קצר יותר. והאמרה הנדושה-עדיף מאוחר מאשר אף פעם, תופסת לגבי כולנו.

הרצאותיו של צבי לבנה מרתקות ומובטח שתצאו עפ תובנות ומבט אחר על החיים, התקשרו והזמינו 04-9841758

צבי לבנה